כל יום שעובר , מתחיל ונגמר אותו הדבר , החיים אמורים להיות מסקרנים חדשים מעניינים , אבל לא , אצלי הם שגרה ושגרה.
כל יום לקום בבוקר במצב חרא , להתלבש , להתאפר , לשים נעליים , לבדוק עדכונים באייפון , בושם ולצאת.
להגיע לבית הספר, ללכת ישר לכיתה למרות שכל העיניים של הילדים נועצות בי מבט ופשוט להמשיך לכיתה.
לחכות עד שהמורה תבוא , ובנתיים לשבת לבדי עם המוזיקה שלי והאוזניות. להכינס לעולם משלי. אז כל הילדים מגיעים לבית ספר ,
כולם בחבורות , כיתה י׳ , אלא מה , לכולם יש חבר , כולם יפות חתיכים ורק אני -אני. לראות את חברות שלי מגיעות , להגיד שלום ולדבר קצת.
נכנסים לשיעור , סובלים את הצעקות של הילדים שלא נותנים למורה ללמד , ופשוט לשבת שם ולציר , לצייר , לקשקש , לעשות משהו במקופ לשמוע את הצעקות המסריחות של הילדים האלה. שחושבים שהפ יותר טובים מכולם. לצאת להפסקה לחייץ לצחוק בכוח כמו תמיד , כי אני לא באמת שמחה.
אבל אסור להראות את זה בבית הספר כי אז עוד יותר יחשבו שזה לצומי ויתעלמו. תגידו לי , איך , איך קורה דבר כזה שהיא קוראת לי החברה הכי טובה שלה והיא לא מכירה אותי באמת , אז כן אנחנו החברות הכי טובות , אבל איך היא לא יודעת שאני אוהבת יותר לקרוא ספרים מאשר להיות בפייסבוק
איך היא לא יודעת שאני יותר בטיפוס של כדורגל וצחוקים מאשר איפור , ואיך חברה טובה שלי יודעת עליי הכל , אז כנראה אנחנו לא החברות הכי טובות אם היא לא מכירה אותי טוב , היא סתם מייחסת אותי לזה. באמת שיותר כיף לי לבלות עם החברה הטובה שלי ולא איתה , כי פעם הייה לי הכי כיף איתה היינו צוחקות ונהנות כמו שלא נהננו בחיים ועכשיו הכל סובב סביב עקיצות ומי יותר טובה. מי יותר חכמה ולמי יש יותר שיחות עם בנים בוואטסאפ. אני כבר לא יודעת מה קורה לנו. אני מתגעגעת אליה ואני צריכה לשבת ולדבר איתה על הריחוק הזה. אבל אני לא אמיצה מספיק בשביל לקחת סיכון ולאבד את כל מה שבנינו במשך שלוש שנים. אבל אני עוד יוצר אהיה מפגרת אם אני אמשיך לדבר איתה כמו כלום ואנחנו נאבד אחת את השנייה גם בלי לומר מילה. תעזרו לי , תתנו לי עצה , כי יש מצב שאנחנו נמשיך להתנהג רגיל וזה יסתדר לאט לאט אבל אני לא רואה את זה קורה , פשוט תיעצו לי.
איפה הייתי? אה כן , אז אחרי הבית לחזור הביתה , לשמוע ריבים וצעקות , על כמה שאין כסף בבית ומה קורה לנו. לנסות לדבר עם אחים שלי ולשמווע שוב שהם שונאים אותי ולא רוצים אותי ליידם , ושוב פעם להסתגר בחדר לבד , לכתוב סיפורים ושירים. לחשוב יוצר מידי , על כמה שאני לא טובה מספיק , על כל הדברים שמצפים ממני לעשות , ללמוד לקבל מאיות להצליח , אולי תתנו לי לחיות? סך העל זה החיים שלי אני כולה ילדה בת חמש עשרה בכיתה י׳ שמאוהבת במישהו , מתנהגת כאילו כלום לא קורה אצלה ולומדת , מעשהי שמנסה לצחוק אבל זה יותר חזק ממנה? אתם לא מבינים שאני פגועה , שנשבר לי הלב , שאני בוכה כשאני כותבת את זה , אבל בוכה בלב כי אני לא רוצה שיראוו אותי מזילה דמעות ,?אתם לא מבינים שכל מה שאני רוצה בחיים האלו זה למצוא אהבה , כנות ויושר , והכי חשוב זה להיות מאושרת. אבל לא , משהו כבר מזמן פגע לי בלב ושבר אותו , שבר אותו לרסיסים , ואי אפשר להחזיר זכוכית שבורה להיות שלמה , אבל אפשר לנסות לתמוך בי , לומר שיש לי עוד זמן לחיות שכל החיים לפני? אבל לא , כולם עסוקים בעצמם , אף אחד לא חושב מעבר. זה פשוט עמוב שכבר ל חשוב לבכות , לא חשוב לקאות אנשים נפגעים ושבורים. איך אפשר כל יום ללכת עם המועקה הזאת בפנים , להחזיק לב שבור כל היום ורק בלילה , רק בלילה במיטה להתפרק לבד , לבכות, לשפוך את הלב שלי לכרית , להוריד את כל מה שסבלתי במשך היום , הכל , פשוט להוריד את כל המועקה הזאת שהיתה כדי לא להתפרק בבית ספר ושלא יחשבו שזה לקצת צומי.
אז לשפוך את הלב השבור בלילה ואז בבוקר לאחר מכן לקום ו״לחייך״ כאילו כלום , כאילו הכל טוב, כאילו אני הילדה הכי מאושרת? איך עושים את זה.
נמאס לי מהכל , מכל הריבים , מכל הרוע , מכל השנאה הקנאה , מכל הזיוף , למה אי אפשר לחיות ביושר?
למה אני לא מספיק טובה? |
;){kind=link}