מכירים את זה שכל מה שקורה לכם כאילו היה אמור להתרחש , שכאילו מישהו יושב שם וכותב את הסיפור חיים שלכם?
לפעמים , טוב דיי לעיתים קרובות , אני מרגישה את מה שהולך לקרות כאילו שמכינים אותי לדבר הבא שיקרה לי. אני כבר לא נבהלת,
כן אני משחקת את עצמי נבהלת ומופתעת , אבל האמת? האמת שהרגשתי שזה מה שיקרה , או שראיתי את זה כבר קורה.
לא יודעת זה מוזר כי לא נראה לי שמישהו יכול לחזות את העתיד כי זה נשמע מפגר , יש אלוהים אחד והוא מחליט מה יקרה לנו
הוא מכין אותנו לעתיד , זה שאנחנו נכשלים בדברים זה רק בשביל שנדע לקום מאוחר יותר , שלא נתייאש , שנדע להבא , שאפשר
לתקן , נכון אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור אבל גם אם עשיתם טעות אז אפשר לדעת לזמן אחר שלא לחזור על הטעות , ואם היא
לא ניתנת לתיקון אז פשוט לבקש מחילה , אבל מהלב. קורה לכם שאתם חושבים שזהו, הלכו לכם החיים ? שכבר אין חיים אמיתים, אין
מישהו שיכול להגיד לכם שיהיה בסדר , כי הם בעצמם מפחדים מהעתיד , קורה לכם שאתם מרגישים כאילו כל העולם תלוי בכם? שכאילו
אם לא תחזיקו אותו הוא יתפורר וילך? שכאילו אתה הבן אדם היחיד שיכול לתקן את העולם , להחזיר אותו לטוב ?
אני לא יודעת מה קורה לי , אני בכיתה י׳ , בת 15 , הזמן עובר מהר מידי , לא יודעת זה כאילו שנהרסים לי החיים לאט לאט ואני לא קולטת את זה.
אני מגיעה לתיכון , ואני רואה כל יום ילדים חכמים , ילדים עם אהבה , ילדים שצוחקים ואני לא מבינה , איך זה שאני לא שם?
למה דווקא אני ולמה עכשיו. בזמן האחרון אני כבר מתייאשת מכל דבר , אני לא כמוני , תמיד תמיד הייתי זאת שמתעקשת עד שהיא משיגה
מה שהיא רוצה , שלומדת עד שהיא תקבל את המאה שלה ואף פעם לא באמת האמנתי ביופי.
תמיד חשבתי שיבוא יום ומישהו יאהב אותי בזכות מה שאני ולא איך שאני נראית , האמת אני דיי חמודה , אני כן , אני נמוכה אבל אני רזונת (לא ממש)
יש לי שיער חום ככה ומתולתל יפה ועיניים חומות כהות וגדולות. אבל לא , בזמננו צריכים להיות בנות גבוהות רזות עם שיער דק וחלק ששמות
קילו מייקאפ ואיפור וסיליקון. אז לא , אני לא אחת מהם , לפעמים אני חושבת שאני הבן אדם היחיד שאוהב באמת.
אז בחודש האחרון התחלתי לקבל נכשלים , אני מתייאשת מכל דבר , אין לי כבר כוחות לצחוק , אנע אפילו לא באמת רוצה לצחוק אני סתם עושה את זה
בשביל להעמיד פנים שהכל אצלי בסדר. אבל איך אף אחד לא רואה שרע לי? שמתחת לחיוך הזה מסתתרים מילוני שברים מרוסקים , מיליוני דמעות שרק מחכות ללילה בשביל לצאת? איך האנשים הכי קרובים אלי לא שמים לב? אני אפילו לא מנסה להסתיר את זה , אני פשוט מחייכת וזהו , אבל יש פעמים שאני מורידה את החיוך ופשוט רואים עליי שאני מתפרקת , נשברת ומרוסקת. שאני זו לא אני באמת.
נמאס לי! באלי לחזור להיות הילדה עם שמחת החיים , שאוהבת לצחוק להנות , לבכות , אבל לבכות מאושר מכל הכייף שלי , איפה הילדה שידעה להיות מאושרת ? אני כל כך צריכה אותה עכשיו , אני כל כל צריכה את עצמי.
בחודשיים האחרונים התרחקתי מהחברה הכי טובה שלי שהתפלאתי שהיא לא מכירה אותי כמו שחשבתי שהיא. והתקרבתי יותר לחברות אחרות שלי שמבינות יותר ואני לא מאמינה על עצמי ששנה שעברה וויתרתי עליהן רק כדי להיות קרובה לחברה הכי טובה שלי. כן אני מתגעגעת אליה ורוצה לחזור להיות כמו פעם , אבל שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם כי הזמן רק חולף וחולף. אז צריך לתקן. להשלים. לנסות אפילו.
העבר אינו ההווה והווה אינו העתיד. |
;){kind=link}